פסק-דין בתיק ע"ו 1356-10-11

ערעור על החלטתה של ועדת הערעורים לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט - 1959 [נוסח משולב] שליד בית משפט השלום בראשל"צ (בראשות כב' השופט ח' לחוביצקי), מיום 22.6.11 (ע"נ 262-08), שבו דחתה הוועדה את ערעורה של המערערת על החלטת המשיב שסירב להכיר בתביעתה לזכות לפי החוק.

המערערת לקתה בסכרת תוך כדי שירותה הצבאי. השאלה שעמדה לפני הוועדה, ואשר המערערת שבה ומעמידה לפנינו, היא שאלת הקשר הסיבתי בין מחלתה לבין שירותה הצבאי, ולענייננו  האם נחשפה המערערת ל"אירועי דחק קיצוניים או יוצאי דופן בחומרתם" שהיה בהם כדי לעורר את מחלתה, שהיא מחלה גנטית שפרצה רק לאחר האירועים נושאי התביעה.

המערערת, ששירתה ביחידת מתקן מחשב, טענה לשני אירועי דחק קיצוני:

האחד, מפקד חדש שהיה תובעני ומקפיד יותר מהמפקד הקודם, וגילה לטענתה יחס נוקשה יותר כלפי כלל החיילים שבפיקודו. השני, תלונה שנרשמה נגד המערערת עקב לבישת מכנסיים בעלי גזרה בלתי תקינה ונמוכה מן הנדרש בהוראות הצבא; המערערת הועמדה לדין משמעתי, ונדונה לקנס של 50 ש"ח. לטענתה חששה מהמשפט עצמו והחשש שמא תרותק לסוף השבוע לבסיס אם לא תצליח למצוא מכנסיים תקניים היו אירוע דחק קשה עבורה.

לא הייתה מחלוקת שהמערערת אכן חוותה לחץ נפשי כתוצאה מהאירועים האמורים והוועדה אף הניחה כי גולגולתה דקה והיא חוותה לחץ במקום שאחרים אולי לא היו חווים אותו. כך גם לא הייתה מחלוקת שהייתה סמיכות זמנים בין אירוע המשפט, ואף החלפת המפקד, לבין גילוי המחלה. אולם הוועדה הגיעה למסקנה אירועי הדחק לא היו קיצוניים עד כדי כך שגרמו להתפרצות המחלה, שכן הקשר בין דחק נפשי לבין התפרצות המחלה מצריך אירוע דחק קיצוני ויוצא דופן והאירועים דנן לא הגיעו לרמה שכזו.

הוועדה עיגנה את מסקנתה זו בממצאים כגון שדרישותיו והוראותיו של המפקד החדש הופנו כלפי כל פיקודיו "שווה בשווה", כי מדובר בחיזיון נפרץ בכל מסגרת היררכית בין צבאית ובין אזרחית שמפקד או מנהל חדש בא אל הכפופים לו בדרישות קפדניות יותר לביצוע המוטל עליהם. באשר ל"פרשת המכנסיים" הוועדה לא האמינה כי פרשה זו הייתה כה טראומטית עד שהיא גרמה להתפרצות המחלה.

הוועדה הוסיפה כי יש לדחות את הערעור גם על יסוד חוות דעתו וחקירתו של המומחה מטעם המערערת, ד"ר וינשטין, מומחה בתחום הרפואה הפנימית והסכרת, שחיווה דעתו בעניין מידת הדחק שחוותה המערערת כאשר אין הוא מומחה בתחום הנפש.

מכל מקום, הוועדה קבעה כי אפילו גולגולתה של המערערת דקה, אין בכך די לקבלת הערעור, שכן היה עליה להראות כי תנאי הדחק הביאו לפרוץ מחלתה הן מהבחינה האובייקטיבית והן מהבחינה הסובייקטיבית, אך היא לא עמדה בנטל להראות תנאי דחק קיצוניים ויוצאי דופן בחומרתם.

בערעורה המערערת טוענת כי מדובר בשאלה משפטית של הסקת מסקנה מהעובדות שהיו לפני הוועדה. אין אנו סוברים כך. השאלה הייתה שאלה של מידת הדחק שחוותה המערערת, ובשאלה זו קבעה הוועדה כי המערערת לא הרימה את הנטל להוכיח דחק במידה הנדרשת להביא לפרוץ המחלה.

גם הטענה שמדובר בשירות קצר שעל כן נטל הראייה עובר אל המשיב (ע"א 472/89 קצין תגמולים נ' רוט, פ"ד מה(5), 214) אינה משנה לענייננו, מפני שהקביעה שהאירועים לא גרמו לפרוץ המחלה, מפני שלא היו קיצוניים דיים, היא קביעה שבעובדה המיוסדת על הראיות שבאו לפני הוועדה.

הוראה חוק מפורשת היא שאין לערער על החלטות הוועדה אלא בשאלה משפטית (סעיף 34 בחוק), וכאמור אין אנו סבורים שמדובר בשאלה משפטית.

חרף האמור לעיל בחנו את טענותיו של ב"כ המערערת לגופן. לא מצאנו כי הוועדה הנכבדה לא יישמה את ההלכה שבפסיקה האחרונה של בית המשפט העליון בפרשת פאר (רע"א 8138/07 פאר נ' ק. התגמולים (טרם פורסם, 21.6.2011)). אין בהלכת פאר כדי לקבוע שהאירועים החריגים שהמערערת טענה להם היו חריפים מספיק כדי לגרום להתפרצות המחלה, ואין להבחין בעניין זה בין החיים האזרחיים לחיי הצבא. אין אנו רואים חשיבות יתרה לעדות מפקדה של המערערת, באשר ללחץ שבו הייתה נתונה ערב המשפט. המפקד העיד על התרשמותו הכללית, אין הוא מומחה לענייני דחק ולא היה בעדותו כדי לשנות את הממצאים, אפילו לא התייחסה הוועדה לעדות זו, במיוחד כאשר הוועדה הסכימה לצאת מהנחה שהמערערת אכן חוותה דחק.

ב"כ המערערת הביא לפנינו פסקי דין באשר למקרים שבהם פרצה הסכרת במהלך השירות, אלא שבכל המקרים שהביא מדובר במצבי דחק חמורים הרבה יותר מאשר מצבי הדחק שהיו בענייננו.

בסופו של דבר, ברור כי מבחינה אובייקטיבית לא היה בלחצים שחוותה המערערת ולא כלום, ואף לא הוכח שמדובר באירוע חריג לשגרת העבודה שהוא טראומתי. מהפן הסובייקטיבי הסכימה הוועדה לראות את המערערת כמי שחוותה דחק, אך לא סברה שהדחק היה קיצוני מספיק.

לפיכך החלטנו לדחות את הערעור.

המערערת תישא בשכ"ט עו"ד של המשיב בסכום של 7,500 ש"ח. הגזברות תעביר את הפיקדון שהפקידה המערערת לידי המשיב ע"ח צו ההוצאות.

ניתן היום,  ח' שבט תשע"ב, 01 פברואר 2012, בהעדר הצדדים.